קלאודיה

פרדייס ביץ', גוקרנה, קרנטקה, הודו, אסיה. ינואר, אלפיים וארבע, המילניום השלישי. ה'תשס"ד.
מזה כמה ימים יוצא שקלאודיה נמצאת היכן שאני נמצא, או יוצא שאני נמצא היכן שקלאודיה נמצאת, וכבר ברור שמשהו צריך לצאת מזה.
והנה היא שוב פוסעת יחפה, והנה היא שוב מתיישבת לצדי. קלאודיה יפה. אנחנו משוחחים בשקט, אני מסיט קווצה משיערה. רגע של שתיקה.
קלאודיה שואלת: what do you think about the Israeli-Palestinian conflict?
What do I think? You have to understand, Claudia, I came here to be away from all this. I don't want to know about it now, you know? But if you insist, I'll tell you – I don't feel good about it. Not at all. And it's complicated and all. I've seen things, Claudia, no one should ever see. But on the other hand, what choice do we have? You know? I wish, I truly wish we all had some peace, especially after being in combat.
איזה קומבט, איזה? הייתי במודיעין – שלוש שנים עם אזניות על הראש. אבל קלאודיה לא צריכה לדעת את זה. לא עכשיו, כשאני מצליח לדייק אצלה את השילוב בין החרמנות על הלוחם לבין הרחמנות על הילד האבוד.
אנחנו שותקים ומביטים, קמים והולכים, נשכבים על המזרן בחושה שלה, מתפשטים.
Say Claudia, אני אומר ברוך, תוך שאני חופן את שדה השמאלי (זה שליד הלב), Are you German?
היא מביטה עמוק אל תוך עיניי ואומרת, No, I'm Austrian.
Well, close enough, Claudia, close enough.

מילים: יואב טלמור, לחן: יואב טלמור