בית

פרקים שלמים כבר נִמְחֲקוּ מחיי,
אך קורה שמתגנב עוד אלי
מין הבהוב, כמו מסרט ישן,
על הַבַּיִת.
את מחייכת ואתך – העולם,
או את צועקת וַאֲני נעלם
ובשבילי כבר שום דבר לא מובן
עוד בַּבַּיִת.

איך לא ידעתי?
איך לא מנעתי?
איך לא שמעתי
אותך?

אֶת ידך המושטת אלי
לחצתי רק אם קִיַימת את התנאי
אל תטרידי אותי בַּכְּאֵב
של הבית.
כאילו לך אין חלומות משלך
ובדו-קרב הזה דבר לא נסלח
והעונש שלך הוא לזעוק
רק בבית.

איך לא ידעתי ?

אם הִתְחָרֵיתִי בך בתוך עולמך
בְּסוף חשבון הרי ברחתי ממך
וממרחק התרפקתי תמיד
אֶל הבית.

איך בְּימים של אהבה ושל אור
הִבְטַחְת לי נבל ותוף וכינור
מה נשאר לי מזה כשהלכת
מהבית?
כל זיכרון הוא עוד אתגר לא מוצלח
ואין לי בית שדומה לשלך
רק חלום עוד מַחְזיר לי אותך
עִם הַבַּית.

איך לא ידעתי ?

מילים: חיים קינן, לחן: איתי פרלמן נסיך