אוטובוס

היה זה אוטובוס מספר חמישים
עיניה קראו לי דרך כל האנשים
היה לה חיוך שהטביע חותם
בתאי זכרוני לעולם
פזמון
היא לא יודעת
ולעולם לא תדע
עד כמה אני
אוהב אותה
היא לא יודעת
ולעולם לא תדע
עד כמה אני
לא שלם בלעדיה

לילה גשום-אדום הרמזור
בין גב למגב- ערפל באפור
ריק הרחוב לא נותר בו איש
זו היא לבדה חוצה את הכביש
ולפני שהאור התחלף לירוק
שוב נעלמה לאין סוף הרחוק

היא לא יודעת....

עברו עוד מספר שנים
בקפה הרחוב- עם הבנים
ביעף לפתע מכונית חולפת
הגג פתוח והיא צוחקת
שערה מתולתל ונישא ברוח
זו הירא זו יא אני בטוח

הי לא יודעת...

היום אני בוגר ושערי כסוף
ולפעמים כך סתם עולה לאוטובוס
גם לה נוספו שנים וקמטים בודאי
אבל אני עוד לא אמרתי די
כי החיוך שלה אצלי חתום
הוא על ליבי לעד רקום

הי לא יודעת...

מילים: דני ישראלי