הבכי

בלילה זה שמעתי את בכייך בכר.
רעות וחנוקות בכית.
בלילה זה עמדתי בחלון הקר,
להיות איתך מבעד לזכוכית.

באין לי עד ראיתי עלבונך מה רב
וזרועותייך כמה שחפו.
על כן צילי סמר ממך במארב,
ועצמותי אלייך רחפו.

ואת בכית כי רע. כי רע ומר, בתי.
ואת בכית עונייך וחידלונך,
אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי,
את השקוף וצח כחלונך.

ואת ידעת כי ליל וגם לא נע עלה
ורק נפשי קושבת וחולה.
ורק עלי ביכייך כמו דורס עולה
ורק אותי בחר לו לאכלה.

כי יש אחרד פיתאום וכמו אובד אלך
ופחד הסומים עלי עובר,
עת מארבע רוחות קורא אלי קולך,
כנער המטעה את העיוור.

ואת פני כיסית. והרף לא אמרת.
וחושך בביכייך ודם יונה.
ובמחשכיו נצררת ובמרחקיו מררת,
עד שיכחון, עד כלות, עד אין בינה.

ואת ראשך כבשת, ואת טרפת בכר.
ודימעותייך רצו על פני.
הגישי את עולבייך לחלון הקר,
הביאי את גרונם בין ציפרני.

כי את המר ממר נשאתי באידי
ואת ביכייך כושל אני משאת.
איתך הוא בביתי! איתך הוא בביתי!
איתך הוא יחידי כמו בחטא!

רעייתי, אפלה בינינו הזכוכית,
קרבתי עוד. ורוח בי לא קם.
את ישנה בכר אשר עליו בכית.
והס. רק עצמותי מכות נקם.

מילים: נתן אלתרמן