שקט

משייט בדמיון בוהה אל תקרה לבנה
עוזב וחוזר אל העדר
צללית של אימה זוחלת אליו
שואבת אותו מהשקט
שקט

יש ענן של אבק סימני מאבק
הוא כבול ומובל אל החדר
נופל מרגליו מלקק את פצעיו
ובאוזניו היא שואגת
"שקט"

זאת היתה המורה לאטימות שימושית
שחיפשה בו ילדות מפוקפקת
כל חלון של דמיון היא סתמה עם בטון
דאגה לאטום את החשק
יש חשש מבוסס שעם השנים לא נמס
שבאוצר המילים היא מוגבלת
"החוצה!" "לצד!" "לקום!" "לשבת!"
ו "שקט"

מילים: אבי בללי