עשרים וחמש

הוא זורק לי אבנים קטנות בלילה לחלון
כשאני כבר בפיג'מה ושוכבת במיטה
ואם הייתי עייפה עכשיו כבר לא אוכל לישון
הוא בא לתלות כאן רסיסים קטנים של טל.

אני קצת חוששת, מטפסת לחלון לאט,
עכשיו רק להניח את הרגל באויר
והוא צוחק ממני קצת, אבל לי זה לא אכפת
ורק לתת לו יד לעוף מעל העיר.

הוא לא יבוא הלילה לחלון
משומקום הוא שוב שומע קול תיקתוק שעון
והוא כבר לא קורא לי,
רק לפעמים אולי לוחש,
וגם אני כבר לא ילדה בת עשרים וחמש.

אל ההרים הרחוקים ואל היערות
אל כל המקומות האחרים
מעבר למשק כנפי הציפורים המוזרות
האגמים הירוקים הזוהרים

אבק פיות לא יעזור שום קסם בעולם
והוא מזמן כבר לא נלחם בשודדים.
הוא עף גבוה ורחוק, הוא לא חוזר אלי משם
לבד עם כל הילדים האבודים.

הוא לא יבוא הלילה לחלון...

מילים: איה כורם, לחן: איה כורם