לאורך השדרה שאין בה איש

ופעמון החל, לאט, לספור אותנו,
והתקוות היו כמו שלשום.
עזבנו את הכל, כלא שלנו,
כחדר שעוזבים אותו פתאום.

ורוח באה כמתוך עיניים
כאפרכסת אוזן נתקער הנוף
לשמוע כל הרחש בין השניים
לשמוע ולשכוח את הרוב.

וכבר האילנות יצאו לדרך
לאורך השדרה שאין בה איש,
אחד יגיע רק, השאר בכביש.
אחד יגיע רק, השאר בכביש.

ורוח באה כמתוך עינייםƔ

וכבר את לבדך, כבנק בערב,
עם הזהב שבתוכו, שבתוכך,
וליל השכחה יבוא לוחך.
וליל השכחה יבוא לוחך.

ורוח באה כמתוך עינייםƔ

מילים: יהודה עמיחי