אפרים

הוא הרכיב משקפיים,
היה לו גם גשר רחב שכיסה לו את כל השיניים,
היה מגמגם לפעמים והרגיש איך כולם מסתכלים עליו גם המורים
ואומרים שאפריים, אין צל של ספק, לעולם לא יצליח

אף חבר לא היה לו,
אף לא אחד שיכול לספר על כל מה שקרה לו,
רק מחשב נאמן שחיכה כל היום שיחזור לשחק להרוג את הזמן
בעולם דמיוני בו אפריים תמיד עושה מה שבא לו.

כל הילדים היו צוחקים עליו
כל הילדים היו צוחקים עליו
הם היו מרביצים לו מכות הוא שנא הפסקות ובדרך הביתה לקחו לו ת'כסף

הייתה גם איילת, איילת כזאת הוא עליה חולם והיא לא מסתכלת,
בכלל לא יודעת על האהבה שאפריים רוחש לה
מאז גן חובה וכל יום מחדש הוא מרגיש אכזבה
שהיא לא מדמיינת.

בבית לא קל לו, עם אבא קשוח קורא לו פחדן, הוא אף פעם לא ענה לו
ואמא חוזרת כל כך מאוחר ואת יום ההולדת שוב איש לא זכר
וכבר אין לו דמעות להרטיב את הכר ואין איש שאכפת לו.

כל הילדים היו צוחקים עליו...

בסוף כבר נשבר לו,
נשבר מהכל והצורך לנקום זה כל מה שנשאר לו,
לקח ת'אקדח שמצא במגירה ועל כל ח' 3
הוא ירה וירה בבנים בבנות ואחד במורה
בלי לחשוב פעמיים.
הוא הרכיב משקפיים, היה לו גם גשר רחב שכיסה לו את כל השיניים,
היה מגמגם אבל איש לא צחק כי אפרים קבע
את חוקי המשחק במוסד השיקום הם עושים לו כבוד לפחות לבינתיים.

כל הילדים לא צוחקים יותר
כל הילדים לא צוחקים יותר
הם עכשיו מפחדים, מי שנשאר בחיים כי אפריים יצא
בעוד עשר שנים לסיים את העסק.

מילים: אמיר ברנט, לחן: דנה אזר