מלחמה אבודה

אחד היה נמר זקן וממושקף ולא גמיש
ולא טורף ולא חזק.
והוא נשך את הרובה ואת הקת והרובה
ירה ירה ולא פסק.

אי שם סגרו עליו מכל העברים
והרחובות מלאו לפתע נמרים
כמו טיילים שקטים מאוד בין צל ואור.

ואת הלחם הטעים נגסו חזק
ועל נשים עגבו מתחת לשדרות.
והרובה ירה ולא פסק.

והם חלמו על ארצות חמות
ועל ימים גדולים של נקמה.
ונקישות (טם-טם) קצובות ועמומות
ליטפו את מצחיהם כמו רוח רחומה.
והם רבצו בשמש וחיכו.

וכשהקרב באבנים סוף סוף שכך
הנמרים הגוססים פרצו בצחוק.
והמצור הוסר פתאום מעברים
וייתכן שיש שמיים אחרים.

מילים: דוד אבידן