ולמרות

לפעמים שהולך לבדי שם,
ברחוב הראשי של ליבך
משתדל לא ללחוץ לא לגעת
בקווים שיוצרים את דמותך

ולמרות שרציתי אחרת,
ולמרות שהגשם יורד

לפעמים את יודעת, כשהרוח נוסעת
הרקיע נראה כה אחר
כשהיד שוב נוגעת ועובר בי הרעד
אז הלב, לא מרשה לשחרר ולוותר

לפעמים שיושב לעת ערב,
ושומע רצון מתנגש
על שפתי מתנוססת אחרת
בעיני מתחדד הכאב

ולמרות שחשבתי אחרת,
ולמרות שהרגש בוגד

פנסי הרחוב כבו, הקווים הטשטשו
כשהיה לך הלבן שבי
כמעט דהה, כמעט דהה

מילים: עמית צח