פנס הזכרונות

האור מהיר מכל מסע,
הוא טס ריבוא מיליון שנים,
עתה הוא סח בפנסיו
את סיפוריו הנושנים.

בעיגולו החרישי
הוא נח
אצלי,
על השולחן,
וסח בעצב אנושי:
"אתה שלי, אני שלך"...

הזכרונות בוסתן יפה,
באילניו דממה כבדה.
ואם נאבה או לא נאבה -
הכל הווה לאגדה.

מסע ארוך, ריסי-אבק
על שמורותיו העצומות,
אולי שכח להרף דק
בדידות חייו על אדמות.

זכר, אך לא הבין על מה
היו עיניה כה חיוורות,
עת כף-ידה הניכלמה
נגעה רוגשת בבשרו.

היא לא תבין אותו לעד,
אולם יפה ונבונה,
תשתתוק עימו דקה אחת,
אשר בכה עשרים שנה.

את עפעפי אני מרים
מעגלים מעגלים,
אראה בדמי כיצד עולים
באש-הזמן הפרפרים.

ומול האח, בחוג-האור
נשאר אדם וזוג עיניו,
הוא שט הערב לאחור
אל חורשתם של זיכרוניו.

ומפויס, כל דינריו
יתן במחיר חיוך אחד,
שיוותר עמו לבד
בעיגולה של המנורה.

מילים: נתן יונתן