נהר

וילד אחד למותניה
קשור בחבל
וילד אחר בשמיכה
נאחז בגבה

ויש גם אחד לרגליה
קרוב לשולי שמלתה
בקושי הולך אחריה
מחזיק בידה

ויש אלפים שכמוה
הולכים בדרך
אימת הרעב מקבילה
לאימת מלחמה

נהר שחותר לו בעצב
אפיק אל הגבול הישן
חוכמה עתיקה מייעצת
ללכת לשם

אני את פניה זוכרת עכשיו
עיניה פוגשות את עיני
לרגע היא לא רק טיפה בנהר
היא באה ישר אלי

וגשם שוטף מדי פעם
מתחיל לרדת
ושמש באמצע היום
מלהיטה את החול

תמיד יש צלם טלוויזיה
שלא מתעייף לעולם
תמונה על מסך מקבלת,
סובלת הכל

אני את פניה...

מילים: רחל שפירא