היופי הזה

ואז הבכי הציף אותי, בכי בלתי־נשלט, בכי על כל כך הרבה דברים שונים
שלא הצלחתי להתביית מי מהם מכאיב לי יותר. בכי על אמא שאני פתאום
כל כך מתגעגע אליה, אני, שאף פעם לא מתגעגע לכלום, אני שמזלזל
בכל היצורים הנוסטלגיים, היצורים המתרפקים, שלא מוכנים להשלים
עם השינוי המתמיד. בכי על היופי הבלתי־נגמר, על עץ בן מאתיים שנה
שהצליח לשרוד את העיר שעשתה כל שיכלה כדי למגרו, בכי על הפרטים
האינסופיים, על הבת שלי, שהאהבה שלי אליה מכלה אותי ואני לא מצליח,
לא משנה מה אעשה, להכיל אותה.
הרוח ליטפה את הסלע, השמיים תכלת כמו שלא היה. צמח ירוק צמח ירוק.
חול הוא חול. גרגיר מתגרגר. יונה מלַשלֶשת, שנייה צולעת, כי שלישית
ניקרה אותה, כי קינאה.
ענן יחיד מסרב להתפזר בעודו מתפזר.
לחות קלה נעלמת. יובש משתלט.
עורב ענק דורך על מסטיק בן מאה שנה.
אני מבין שכנראה אין יותר כלום, כן, הכול נגמר, ועם זאת, הכול קורה.
עכשיו. אני חייב להודות בזה. אני ידעתי שהסוף בא, אבל לעגו לי, והנה
שוכב ליד סלע מלוטף, על גרגיר מתחלף, יונה מנקרת פיסת לחם שמעולם
לא נאפה ואני רוצה לִבכות את כל היופי הזה.

מילים: גלעד כהנא, לחן: גלעד כהנא