רחוב ילדותי

שוב חזרתי, רעיי, אל רחוב ילדותי,
כי רציתי לפגוש ילדים שכמותי.
גם ביקשתי לבדוק אם עקבות העבר
עוד נותרו, או חלפו ואבדו זה מכבר.

כי רציתי לספוג את אותם הימים,
שקרשים נשרפו בשביל מים חמים,
ועשן ארובות היתמר על גגות.
גם ריחות נפלאים אז היו לעוגות.

מי זוכר ששיחקנו "כדור הקפה"?
ומי עוד מדבר באותה השפה
שדיברו הילדים במורדות הכרמל
במשחק "מחניים", ב"קלאס" או ב"סמל"?

זו הייתה ילדותי התמימה, היפה.
זו הייתה ילדותי בחיפה.

כה ייחלתי לפגוש את חברי ילדותי,
שהכיתי אותם והיכו הם אותי
לפעמים ברצינות, לפעמים רק בצחוק.
זה קרה כבר מזמן, והזמן כה רחוק.

האמת - לא פיללתי אז כלל שאפגוש
שם את כל חבריי ליד גזע הברוש.
אבל גם אם חשבתי שזה העיקר,
נעלמו ידידיי; גם העץ נעקר!

ועכשיו אין לבכות על אותן השנים,
כי הכול התחלף, השתנו הזמנים.
גם אותם אנשים שהיו - הם אינם,
אבל רק הבתים - הם עדיין ישנם!

זו הייתה לי ילדות רחוקה ויפה.
זו הייתה ילדותי בחיפה.

מעניין איך בטון עוד מחזיק מעמד,
ושיני העבר משוות לו מימד.
אבל רק האדם שיצק הוא אותו,
מתקרב והולך אל קיצו, אל מותו.

במבט מהיום הוא נראה די מוזר.
לרבים ייראה תימהוני וגם זר.
וילדיו שגדלו ועזבו את ביתו,
לא יבינו יותר אנשים שכמותו.

אם תשאל: "מה מכל זאת מוסר ההשכל?",
רק הבט מסביבך. שלח מבט, הסתכל.
אז תראה איך חייך חולפים הם ביעף,
כך למרות הרצון לשמר, ועל אף.

זו הייתה ילדותי כשמורה כה יפה.
זו הייתה ילדותי בחיפה.
זו הייתה ילדותי כשמורה ממרומים.
כך חשבתי אותם הימים.

מילים: אורי שרון, לחן: אלברט דוסטן