גנן גידל דגן בגן

גנן גידל דגן בגן
וכשהגיע קיץ
דגן גדול גדל בגן,
ממש עד הבירכיים.

המשיך גנן בגידולו
(חיטה, גם שעורה)
והדגן הגיע לו
כבר עד החגורה...

אז מה? -
אז כלום! אז הגנן,
כולו זעה נוטף,
גידל בגן את הדגן.
והדגן - ב"כף"
סוףסוף הגיע לו עד כאן,
כלומר: עד הכתף.

אך הגנן כלל לא ניבהל
ועוד גידל ועוד.
והדגן בגן גדל,
גדל, גדל ולא חדל -
עד שקשה היה בכלל
את הגנן לראות!

עד שלבסוף, מרוב עיבוד,
קרה שהגנן
הלך לגמרי לאיבוד
בתוך אותו דגן...

אך לחפש את הגנן
אף פעם לא התחילו!
כי כל מי שהודיע כאן
למשטרה על העניין,
עוד לא הספיק אפילו -

משפט כזה מן, מסובך,
לפלוט מו השפתיים
("גנן גידל דגן")
וטראח! -
שבר את השיניים...

מילים: יוסי גמזו, לחן: חיים ברקני