לשבת ולחכות

כשהדלת נטרקה
נטרק גם משהו בי
והפקרתי את עצמי
לציפורניים של הקור
אתה הצלחת להבריח
כל צל שפיות שבי
ואף פעם לא האמנתי שתחזור

ואחרי שכבר שכחתי
אפילו איך לזכור
אחרי שכבר הלכתי
בשבילים הכי רעים
בתמונות, בדמיונות
שהצלחתי עוד לשמור
אתה נגלה באור
ומתעורר לי לחיים

והקול שלך ליווה בי כל סיוט וכל חלום
עיניים עייפות לא תמיד נעצמות
ושוב בוקר, הכל נשאר כאן באותו מקום
נשארתי גם אני, לשבת ולחכות

וכל הרגעים
מתחברים אצלי לגוף
הזיכרונות שקברתי
עם ריח אדמה
מתקלפים,יוצאים לאור
רוצים פתאום לעוף
מקבלים עכשיו חיים
בשר ונשמה

והקול שלך ליווה בי...

מילים: נועם חורב