אופליה הקטנה

אופליה הקטנה הייתה גדולה ממני.
ובעיניה שקט לא מכאן.
אופליה הקטנה הייתה יפה ממני.
וחכמה ממני כל הזמן.

בגיל חמש עשרה היא התמסטלה מיין.
היא לא לבשה מתחת שום דבר.
האנשים אמרו והם אומרים עדיין.
שהיא נותנת שם לא טוב לכפר.

היא ישנה עד סוף הצהריים.
כמו אינדיאני היא צבעה את הפנים
בכל מיני צבעים שלא יורדים במים
ואמא התביישה מהשכנים.

אופליה הקטנה רצתה תמיד לנוח
היא לא הבינה מה זאת אהבה
הכדורים שלה עשו לה מצב רוח רע
ומין צורה כזאתי עצובה. עצובה.

אני זוכר אותה יפה ומחייכת
כשלקחו אותה בסוף אל המוסד
וארבעים דודים עמדו על יד הדלת
ובתור נישקו לה את היד.

כבר חמש שנים מילה היא לא כתבה לי
את הפנים שלה קשה לי כבר לזכור
ורק ההורים שלה אמרו שזה נורמאלי.
שזה רק משבר ושזה יעבור.

ובליל סופה אני חולם עליה.
יחפה הולכת על החוף.
קוטפת את השמש, קוטפת את הירח.
את הפרחים שאי אפשר לקטוף.
אופליה הקטנה...

מילים: יהונתן גפן