איגרת

לך עיני היום פקוחות כפתאומים.
אלי שלי, אני תמים.
אני זוכר ברעות השמש על המים
נולדתי לפניך תאומים.

עכשיו ערבית. עכשיו החלונות העבת.
כבית המנורה והמראות תדהה.
כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,
אשר ידי היתה בו בשדה.

אני תמים אלי. לאט לאט הכיתי.
גררתיו אל הממכר מבית ומאם.
פשטתי כותנתו. לדמעותיו חיכיתי.
כבלתי זרועותיו והוא חייך אילם.

הלא תמיד ידעתי - הוא יקר ממני.
והוא רק הוא לך הטוב והיחיד.
על ערש מכאוביו גהרתי כאומנת,
הנעמתי לו שירים על מפוחית.

ובהיפתח לילך הזר לקרוא לי - בואה!
ובהימלטי אליו בניגודו עדוי
אחי המתאבק, אחי התם לגווע,
נותר בלי מים ווידוי.

נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת...
אתה לי יער עב, כבד כח ועצוב.
לו ראית איך, בין לילה ובין שחר,
התחננו ידי על דלתך - לשוב.

לו רק ראית איך ימי המפוארים
הרקידו דוב בשוק על אהבה ולחם
לרגליהם, אלי, יפלו השוערים,
בהביאי אותם להראות אליך.

לדרך השוקעת המסע אכינה.
באוירה הקר והערב לחך
לאדמתי אומר - את מגעי זכרי נא,
אני היד אשר הושטה אל לילך.

וטוב שלא רחקתי עם בדידות צוננת
והמולות ניכר קיבלוני אל חיקן.
לו סלח נא גם למלאכת השירים ורצנה.
כצחוק אחד פשוט אשר צחקתי כאן.

אל עץ כבד, אלי, תבוא נפשי חיגרת.
תסיר את תרמילה הדל ותתמוטט
רציתי לחבר לך היום איגרת,
אבל אל לב הזמר נשברה העט.

מילים: נתן אלתרמן, לחן: דרור אידר