באמצע המישור

מסביב האפילו מישור ורקיע
והאיש ההולך מן הדרך נטה
ועל אבן ישב והרגיע
ואת שם המקום לא ידע
וסביב האפילו מישור ורקיע
והדרך הוסיפה לרוץ לבדה.

ובעודנו מביט כה וכה
הוא כאילו הקשיב, ההלך,
איך מילים ודברים שהמו בתוכו,
שדיבר בשפתיו, שהגה במוחו
משתתקים, נהפכים לאלם.

כל מה שדיבר
וזימר וצחק בו,
כל מה שרתח
וזעם ולעג בו,
כל חימות וכעסים
וטרוניות ומריבות,
כל השאלות
וכל התשובות,
הלכו נהפכו
לדממה בודדה
והדרך הוסיפה לרוץ לבדה.

אך דבר רק אחד שנישכח בו אי פעם,
שמאום לא שאל ומאום לא ביקש,
שהיה לא דימעה ולא זעם,
רק שכן חרישי ועיקש,
זה נשאר בו עכשיו בלי סיבה ובלי טעם,
זה נשאר כמו הד אחרון ומלחש.
וכשכבר כימעט חושך ירד
ועצם את עיניו, ההלך,
זה לפתע עלה והבקיע בו חד
וחלף את כולו פעם זאת ולעד
סירב להפך לאלם.

זה שר ודיבר
וזימר וצעק
וחגג ושמח
ודמע וצחק
ושאל וענה
וסער והמה
והוסיף ומאן
להפך לדממה,
אך כבר איש לא שמע
וכבר איש לא ידע
והדרך הוסיפה לרוץ לבדה.

מילים: נתן אלתרמן, לחן: שלומי קינן