אהבה קרה

חריקה חרישית באפלה.
האם הייתה זו נשימה?
איפה את?
מישהו הצית גפרור בקרח.
ערפל גבישים דק דבק
כציפוי סוכר לכובעי הרך
שנגזר מפרוות ארנבת.
ריחה של צמחיה נרקבת.

אגלי טל מבהיקים
בעשב המתכלה.
מעל לערפילין
בולטות פסגות חשופות.
איזה שקט.
אי אפשר למצוא כלום
בחושך הזה.
אדמת אפרים קשה לרגלי.

פרחים כחולים וצהובים
נגלים לאורה החיוור
של עששית נסתרת.
איפה ליליות השלג?
מצנפת פעמונים מדלגת נעלמת
בסבך שיחים ארגמניים.
להק אווזים נסק השמיימה.
הילה עמומה ככף יד מעל לביצה.

ואז בלב ים על משבצת קרח סגולה
נודע לי שגם הלוויתן נעלם.
רק הפינגווינים בחליפות מחאו כפיים
הם חשבו שזכו במלכות שמים.
אבל איפה את אמא אדמה?
אני לא רואה דבר, נעשה פתאום חם,
מעלי הכל עשן ועשן,
מתחתי הכל מדבר של ים.

שדה כפור זרוע קרני שמש
נפרש עד לים.
מזחלת שרד הפוכה
מנצנצת בקצה הציה.
האוויר עוד רוטט
מהנפי שבטיה האחרונים.
הדף חמים מרטיב
את פני.

אבל אולי הכל סתם
ואני רק מרגיש דברים?
די!
הגיע הזמן,
אז בואי נלך מכאן,
כבר העשרים ואחד במרץ,
הכל נמס, הנה שביל,
תני לי יד.

(שביל מהביל מקור,
אולי מחום,
מתפתל מטושטש בקרח
לעבר מישור נטיפים אפור.
והמישור שומם כעיר עתיקה
של אורות מלובנים,
של פלאשבקים מסנוורים,
של אהבה קרה.)

מילים: גלעד מאירי, לחן: יובל יבנה