תיבת הזמרה נפרדת

על העיר עפות יונים,
על העיר, על יער פרא,
על ככר התלינים,
על ריסי נשים בערב.

עם הרוח הנודדת
לא נסע הרחק מכאן.
השקיעה נשאה בדרך
את סלי הדבדבן.

ערב, ערב, עיר ערבית.
אפרד מרחוב האבן.
אל עיני סוסים אביט,
כהביט אשה אוהבת.

כי הסוף, אחים, הוא אלם.
כי באוני הדממות.
כעינים מול ההלך
הדרכים נעצמות.

עוד מקטרת נעשן,
על מפתן עתיק נשבה
את חיינו נישן
כתינוק נרדם בשבע.

רוח סער ועננת,
ריח יער ושנים.
בואי, בואי, על משענת,
בת שירי הנושנים.

הה, ימים יפי קומה,
סחרחרים משוק וקיץ,
מקורנות ומקמה,
משמלות ומברכים

מנתיבת אבק רועשת,
מרכסי זמרה תלולים,
מן הרשע והרשת
של תוגות והתולים.

מה דבקתי בך תבל,
שווא לפרוק אותך נסיתי.
מה חיכיתי לך עם ליל,
כתלמיד לגימנזיסטית.

רק הטל הזה בחפן,
רק השיר הזה- עדי,
כי גם לי אדמו באפל
תפוחיך שבגי.

כעלות נחשול זוהר,
גחת אלי לקרב בינים.
בך גלגלתי כעור
ברחובות מלאי עיניים.

בך נותרתי קרע-קרע
על קוצי המחסומים,
של חימות, של עת נמכרת.
של פגישות ופתאומים.

על העיר יונים עפות,
כל ימי שטים ביחד,
אור, ערים ומרצפות,
זרוע מניפה מטפחת

ומפלת ליל נתכת
אדוני האדונים!
גוף נופל על אדמותיך...
על העיר עפות יונים.

מילים: נתן אלתרמן, לחן: נחצ'ה היימן