ימים של קולנוע

לפני שהקולנוע הפך לאומנות
הלכנו אליו לחלום.
לפני שאנטוניוני נחשד בגאונות
אהבנו ללכת כל יום ולראות
שפתיים ורגליים,
ברילנטין ורין טין טין,
גברת עם קמליות,
בין השייח' ואלאדין.

בסרטים של פעם יכולת לאהוב,
עם השירים של פעם יכולת לעגוב.
יכולת לשים את היד וללחוש לה,
יכולת לשבת בצד וללחוש לה.

אבל היום, דבר איום.
לא נעים להתנשק בסרט של פליני.
איך אפשר שיתחשק בסרט פאזוליני.
בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר
לא תפסתי שום דבר.

עכשיו צריך לשמוע תולדות והרצאות,
ניתוח לפני ואחרי
עכשיו צריך בשקט לשאת בתוצאות
של איך וכיצד והרי, ולראות
סמים וחוסר קשר,
גז ומלחמות עולם.
דיאלוג חסר כל פשר
וגברים ללא אונם.

בסרטים של פעם לא בא להתאמץ,
עם השירים של פעם יכולתי לגהץ
יכולתי לשיר בין הסיר והמחט,
לחלום איך שגרבו אותי מנצחת.

כי רק אתמול היה גדול.
כל דירה היתה מבצר
וכל מיטה שני דונם.
גם אם לב היה נשבר
בכל מקרה רקדו שם.
ואז ב"מגדלורים", ב"אוריונים", "רקסים",
"בית העם" -
התאהב כל העולם.
בגלל ויסקונטי, זפירלי, קוראסוואה וגודאר -
מתחשק מה שעבר.

מילים: אהוד מנור, לחן: שמוליק קראוס