אלפונסינה והים

על החול החם הנושק לים,
כף רגלה, קטנה, לא תשוב לשם.
היא פסעה, שקטה, צעדה לבדה,
בלי מילים אל המים, בעצב.
הגלים כיסו את פניה, מים כחולים,
מלח וקצף.

איזה מן כאב את קולך השתיק,
איך אותך הכניע כאב עתיק.
חרש הגלים סובבו ועטפו את גופך,
ונשקו לעינייך.
הם איתך עדיין בלב הים הגדול,
אלף שיריך.

למה אלפונסינה, מדוע לשם?
איזה שיר חדש ביקשת לך בים?
נשמתך נישאת לה ברוח מלוחה,
לא תשוב לכאן, לא תביא עוד זמר -
תעופף, תרחף עד אין גמר,
ואת אלפונסינה, תישני במנוחה.

בנות הים שרות לך מאז לכתך.
אלמוגים הניחו ליד ביתך.
מעגל נוצץ, דגי זהב וכוכב
מרצדים, סובבים יום ולילה.
לא יודע איש את הדרך,
רק אלוהים, רק הוא למעלה.

איזה מן כאב...

מילים: פליקס לונה