בלדת הכוורת

בחומה של חמת-צהריים רחים
מתנדנד כל זכור-הדבורים על פרחים.

הם הוזים, הם נמים: לב אדיר, לב רחב,
מסביב מנגינה, הד שירת הזהב:

בממלכת דונג, בקרית שעווה
שם נרדמת מלכה בחלום תאווה.

המלכה צעירה. בכל הוד יפעתה,
המלכה מחכה לחתן חופתה,

ליחיד מרבבה המלכה מחכה,
קטיפה של זהב פרוותה הרכה.

לה עיניים-אורות, היא דקת הגיזרה,
לה נוצות הדורות, הן עוטרות לנזרה.

בכוורת כולה אין כמוה יפה,
הכוורת כחולה, ריחנית וכשופה,

רפודה בצללים כעין עינבר, אם יש בה
אור חמה שתעה, אור חמה שנישבה.

היא אך פעם תצא מחביון ארמונה,
היא אך פעם תעוף בהדר גאונה.

היא אך פעם תאהב בנפשה ומאודה,
היא אך פעם דודיה תתן לדודה,

אהבה צעירה, אהבה נעלה,
אך רק פעם יחבוק לה חבוק בעלה.

כן, רק פעם אחת! אך גם היא בשעתה
תגמיאנו את כל אהבת חיתה,

את כולה... את כולה על אישה ותהומה,
ואך לו תעגן עד אחרון אור יומה.

אין שנית כמיתקה, אין שנית כאישה!
בחייו ימהרנה והיתה לו אשה.

יחבקנה אך פעם בשיחה מתיקה:
"אהבתיך" ויגווע במיתת נשיקה.

אין ביקום, אין דומה לאותה אהבה!
אין יפה, אין שני כדגול מרבבה!

"הללו הגיבור שככה לה אהב,
כבודו גם נגיד בשירה של זהב"

מילים: שאול טשרניחובסקי, לחן: מוני אמריליו