הפסנתר של אמא

יש אנשים שמנגנים במפוחית, או אקורדיון,
ואחרים בקונטרבס או חלילית או חצוצרה.
היתה לי אמא חרוצה ובעלת דימיון,
אשר הפליאה לנגן במכונת תפירה.
שעות ארוכות הייתה רכונה
על בדי הפישתן ובדי הכותנה
וכשעייפה מעט הייתה לוחשת לי:
"זאת לא סתם מכונה, זה הפסנתר שלי".

תפרה חוטים דקים וסרט מלמלה,
ושרה לה באידיש ובעברית קלה,
"היה היה המלך, היה הייתה מלכה",
והכלים ברקו והרצפה מורקה.
היה היה המלך, היה היתה מלכה,
ואמא גיהצה, כיבסה וגם אפתה.
ועד היום הסיפורים על נסיכות ועל רוזנים
באורח פלא מזכירים לי חצילים מטוגנים
ובקונצרטים בהיכל על יד הבימה,
אני שומעת הד רחוק, הד רחוק,
של הפסנתר של אמא.

ישנם שירים, אמרה אימי, יפים מאוד, אני מודה,
שמקשיבים להם דומם בין דאגה לדאגה
אך יש כאלה שעושים בלב מן הרקדה
והם עוזרים לך לשאת את יום העבודה
לא פעם אני מוצאת את עצמי
מנגנת כדי לעזור לאימי
כמו נפתרה חידה, כמו נמצאה סיבה,
פשוט צריך לגמור את יום העבודה.

זמרת, ייתכן, הפכתי בגללה,
כדי לשיר באידיש ובעברית צלולה.
"היה היה המלך, היה היתה מלכה",
שנים חלפו מאז ואמא כבר לא כאן,
"היה היה המלך, היה היתה מלכה",
היום ידוע לי כמה שהיא צדקה.
וכשנדמה לי לפעמים שאין למי ואין למה
ויש אימה מאדישות רשעות או סתם אי בבנה,
אני לוחשת מנגינה שלי, קירבי נא,
את מחיה מה שהיה, מה שהיה לי,
הפסנתר של אמא.

אני נוסעת בעולם, חוצה ימים ויבשות,
ומנסה למצוא תשובות לשאלות הכי קשות
ומחווירות ההצלחות ואיתותי כבוד,
אני הרי עוזרת שם לאמא לעבוד.
שואלת אותי בתי הקטנה:
"איך את לא מתביישת לשיר על במה?"
עוצמת את עיני, לנוכח מבטה,
מה יש להתבייש, ממי, מסבתה?

גדולים המרחבים, הדרך לא סלולה,
אבל ישנה האידיש והעברית כולה.
"היה היה המלך, היה היה חתן",
שירים של מלמלה מנגינות פישתן.
"היה היה המלך, היה היתה מלכה",
שורות מתחרה ומכותנה פשוטה.
ומהדהדת באוזני המנגינה העתיקה,
ומליבה של הגיטרה מפכה ומפכה,
אני לוחשת לניגון: "סוף סוף הגעת!",
ומספרת לילדה, לילדה, על הפסנתר של סבתא...

מילים: רחל שפירא