לבשתי שמלה של נשף

לבשתי שמלה של נשף,
והבד הוא בד משובח.
למרות שהיום, בינינו,
זה כבר לא אופנתי כל כך.
שהרי גם ג'ינס קרוע,
חולצה עם פסים וסנדל,
עוברים בהחלט בסדר,
ומספקים בפירוש כל קהל.

אך אני על שמלה התעקשתי,
ואפשר לשאול בשביל מה,
מי צריך נעליים כאלה,
ולמה שמלה אדומה?.
אז זה לא בגללכם כבר אמרתי,
אפילו אם לא תאהבו,
זה בשביל השירים שיגיעו,
כדי שהם לא יעלבו.

מסכנים השירים של היום, בחיי,
עכשיו כשחותכים בבשר החי,
גורלם הוא גורל עוף קפוא וביצים,
כלומר גם בהם נעשים קיצוצים.

הם די סובלים, בעיקר המילים.
מתחילים לקצץ במילים היפות.
והם מופיעות פחות ופחות,
אומנם קיצוצים, זה מתאים למילה,
אך היום כל שורה שניה היא: לה לה לה...

כן, ושרים גם יה יה, העיקר שיהיה,
וכם נה נה נה נה, הולך טוב השנה,
מורידים הברות, מרמים במישקל,
בתים שלמים נופלים וחבל.

ומה עם הצליל?, ומה עם התו?,
גם כאן המיתון כבר נותן אותותיו.
קחו את הדו, תו פשוט ומוכר,
פעם היה חופשי על הבר.

השתמשו בו המון, בלי מידה, בלי לחשוב,
יכולת לאסוף אלפי דויים ברחוב.
והיום, היום הדו הפך לנדיר,
קחו איזה שיר וחפשו את הדו,
אולי אחד שם אולי אחד פה, וזהו.

והסול, מי בכללל יכול להרשות לעצמו סול,
כשזה ככה עולה.
אז ירד גם הסול, ועוברים לפילה...
במקום סול מז'ור, בקלה מינור.

והסי, מי מגיע היום לסי,
והמי - מה עם המי?!?!?
אומנם יש כרגע מבצע עולמי,
שלח את המי, שלח את המי,
ואם כבר מגיע מי אחד,
הוא נושר מיד.

כן, חלפה התקופה היפה של הפה.
והרה - תראו בבקשה איך הוא נראה,
בקיצור - השירים של היום מסכנים,
קשה להיות שיר בתחילת השמונים.

אז... לבשתי שמלה של נשף,
ועל שתי אוזניים עגילים,
כדי לתת לשירים את היחס,
שאליו הם היו רגילים.

ובפינה חמה שמורה לי,
מילה טובה לכל תו,
שהשירים לפחות לא ירגישו,
כמה קשה המצב.

כן, לכבוד השירים התהדרתי,
ודרשתי כאלה בגדים.
כמו שרע לפעמים בבית,
ורוצים להסתיר מילדים.

אז אומרים שהכל בסדר,
משתדלים להיות חביבים,
שהשירים לפחות ירגישו,
כמו אז, כמו אז, בימים הטובים.

מילים: אפרים סידון, לחן: מוני אמריליו