סימון

הסיינה זורמת לחופי עיר האבן,
מקיץ לוהט אלי חורף וכפורו
עור פני מקומט, שיערי כמו תבן
אך ליבי מהבהב כפנסי מטרו.

הלב שלי מואר באור העבר, כן
ליבי זוכר תשואות,
תרועות וקול המון.
קהל גדול ורב בשערים ציפה לי -
"תני רק חיוך אחד,
מבט אחד, סימון!"

נכון, אני סחבה בלה
סימון, שכונתה 'הגדולה'.
לו ראיתם אותי עולה
על הבמה לבד, 'בוואלה' !

זו אני, זו אני אשר תחת הגשר
פורטת על קתרוס שאין בו אף מיתר
אינני בוכה אך גם איני צוחקת
אני כל כך גדולה שזה כבר אי אפשר.

יהיה טוב, סימון, החיים הם כמו גשר
בני אדם מהלכים על משטח בטון.
ולפעמים הם גם זורקים כסף,
ואז צריך לתפוס -
"תפסי את זה, סימון..."

נכון, הם אינם מריעים סימון,
סימון, הם פשוט לא זוכרים.
הם לא יודעים מי את מאדאם,
זוכרים בקושי את עצמם.

זורם הנהר וזורמים השמיים,
את עייניך עיצמי וצאי לך לדרכך
כי לדרך הזאת
אין יוצאים פעמיים
היא יפה וריקה והיא רק בשבילך.

סוף הגשר הוא
רק תחילתו של הגובה
עימדי וזמרי אל כל מי שיבוא.
אחר כך השתחווי והושיטי הכובע,,
ולצליל המטבע הכריזי 'בראבו' !

סימון, זיכרי הן הכל תיאטרון
רחב ושטוף אורות מהבהבים
ואין ברירה, סימון, הולכים,
עד שהאורות,
עד שהאורות,
כבים.

מילים: ג'ק פלונט