ספר הזכרונות

אתמול פגשתי אותו ברחוב,
שמן ומקריח בסוודר צהוב;
הוא הלך עם שלוש ילדות שמנמנות
וילד אחד רזה ואשה שמנמנה,
והוא והיא אכלו פלאפל והביטו זו בזה.
והטחינה טפטפה להם על הבגדים,
והם היו כאלה, די זקנים ולא נחמדים,
והם לא קנו פלאפל לילדים.
למרות שהם צרחו
שגם הם רוצים פלאפל
הם קנו רק לעצמם.
והטחינה טפטפה להם על הבגדים
לקול צריחות הילדים...
הם היו כאלה באמת... לא כל כך נחמדים.

אמרתי: שלום, אתה זוכר אותי?
והוא חייך, והטחינה נזלה ונזלה...
והיא - לא אמרה שום דבר,
רק הסתכלה והסתכלה...
ואני כל כך שמחתי,
כל כך שמחתי שהוא כזה שמן
ולא נחמד, ו... אחר =
וידעתי שהוא יודע, וידעתי שהוא זוכר...

כן, זה היה בטיול 'מים אל ים'
על הואדי זרחו אבנים בשקיעה
והוא נשאני על שיכמו כל הזמן
כי הרגל שלי נקעה.
והוא שתק, אלוהים - למה?
הוא שתק מבלי להסתכל
למה זה שתק, ולרגע צחק,
כששאלתי האם הוא אוהב את יעל...

כן, הוא אהב את יעל והיא - אותו
אז חשבתי שדי, שעוד רגע אמות
רציתי לומר לו הכל ושתוק
אבל זה לא היה כה פשוט...
כי הוא שתק.
אלוהים, אילו רק היה לרגע מסתכל
אך הוא לא הביט, לא חייך, רק שתק.
אז הבנתי שהוא באמת - של יעל.

ואז הם התחתנו, כפי ששמעתי מספרים
ונולדו להם שלוש בנות ובן.
ואני זכרתי אותו המון שנים,
אז הוא היה בן עשרים,
ואני בת אחת עשרה...
אז היום הוא בוודאי כבר זקן...

כך הייתי מהרהרת לפעמים,
כשהייתי נזכרת באותן השנים, בתנועה,
איזה מדריך הוא היה...
איזה חתיך, אלוהים!
ואז - אתמול - ראיתי אותו לפתע,
פלאפל, אלוהים! במקום לעשות דיאטה!
הוא ויעל. כמה שהם היו פעם נחמדים!
לו לפחות קנו חצי מנה לילדים...

מילים: תרצה אתר, לחן: דפנה אילת