שקיעה

אני מזמר לי את שיר השקיעה
ואני שומע
בסמטה הצרה שממול, יוסל בער הנפח הצנום,
עוד מכה בפטיש הכבד, והצליל הוא קצוב ועמום.
ובביתו של החייט - שם מטרטרת המכונה,
לבת הגביר החסודה תופרים שמלה לחתונה,
ומכריזים על מרכולתם הסוחרים והרוכלים,
ושמאל ימין, ימין ושמאל - ברחוב הולכים החיילים.

אני מזמר לי את שיר השקיעה
ואני חושב לי -
לפנות ערב העירה באים נוודים ממקומות אחרים,
ומחייכים במרירות בראותם חלונות ובתים מוארים,
ובחשאי הם מקשיבים כשאמהות רחמניות
שרות שיר ערש לילדים ומספרות מעשיות.
לאמהות אין פנאי לראות איך יד אחת נעלמה,
כבר מדליקה בחלונן זר כוכבים ולבנה.

אני מזמר לי את שיר השקיעה
ואני יודע -
לפנות ערב ליבות הגברים מתמלאים נדיבות משונה
אז שמחות הנשים בחלקן ושופעות חמימות ועדנה.
והזונות השמנמנות על סדיניהן המאוושים
שוכבות כמעט עם כל אחד, עם בני עשרים ובני שישים.
והיפה שביניהן, פרוטה חוסכת לפרוטה,
כדי לשחד את אלוהים, שרק לא יעניש אותה...

אני מזמר לי את שיר השקיעה -
ואני תמה -
דוורים ישישים וכפופים, בידיהם מכתבים כחלחלים
מקישים בדלתות בחוזקה, אבל כל הבתים נעולים!
ואיך ידעו הדוורים כי רגע קט לפני בואם
המחכים כבר נואשו, על כן תלו את עצמם
אחד על אדן החלון, שני על סדק בפינה
והשלישי תלה עצמו על קרן שמש אחרונה.

שותקים נושאי המכתבים מהורהרים ומרעידים,
שותקים נושאי המכתבים ובראשם הם מנידים
ומניחים לאט את כל המכתבים האבודים
בחזרה לרגלי הלילה.

מילים: איציק מאנגר