בת הזמן

אי פעם לפני שנות אלף
פגשתי עלמה בין ערביים
צח עורה ובהיר כעין חלב
מה כהות היו שתי העיניים

כשהשמש עולה (לה לה לה)
היא עולה בגללה (לה לה לה)
ועת שוב הלילה בא (לילה בא)
היא רק היא הסיבה (הסיבה)

היא באה על קרני סהר
ובידה הקטנה נבל פלא
לבדה היא ניצבת ביער
ושירה נותן בה אור ותכלת

כשהשמש עולה...

לידה השעות תחלופנה
והאור נעלם לו בן רגע
בת הזמן היא ואיך לא תנקופנה
גם שנים קשות חולפות בלי יגע

כשהשמש עולה...

איך הזמן יעמוד בלעדיה
והיום יום תמים יתמהמה
אי הלכה מאיתי אין יודע
רק הזמן ישיר אלי פניה

כשהשמש עולה...

מילים: אליעוז רבין, לחן: ג'ו עמר