גן מאיר בתל אביב

אם נזכה והזמן המהיר
לא יאמר לנו פתע: הרף!
עוד נלך, ידידי,
בשבילי גן מאיר,
נשענים על מקלות, עם ערב

נהלך בין עצים ירוקים
שדרורי תל אביב בם תסערנה,
וזקנינו יהיו ארוכים,
הוי, וכל עצמותינו תאמרנה,

הוי, וכל עצמותינו, אחי,
תספרנה זקנה נאנחת,
אשר יש בה קצת עצב ובכי,
אבל יש בה גם משהו נחת.

מעלינו ינועו עצים
שיאורו באור בין ערביים.
הכרנום בעודם עציצים
והנה ראשיהם בשמים.

והנה בהדר קומתם
הם ברעש ורעד סבבונו.
השנים שהגביהו אותם
הן אותן השנים שכפפונו.

ונערות שטיילו פה אי-אז
בשנים רחוקות בין ערביים,
הן תשבנה באור המופז
ותסרוגנה לנכד גרביים.

והעיר הגדולה, הצעירה,
שבתווך נהר יעברנה,
תתנשא כמו גן סוערה,
ואין כוח אשר יעקרנה.

אז נביטה, רעי ואחי
זה בזה בבת צחוק משתכחת
אשר יש בה קצת עצב ובכי,
אבל יש בה גם משהו נחת.

ואט-אט מזקנה וחולשה
את ראשינו נצניח אל ברך
וילדים יקרבו בלחישה
ויאמרו: נרדמו בני תרח.

אם נזכה והזמן המהיר
לא יאמר לנו פתע: הרף!
עוד נלך, ידידי,
בשבילי גן מאיר,
נשענים על מקלות, עם ערב.

מילים: נתן אלתרמן