תיבת הזמרה נפרדת

על העיר עפות יונים,
על העיר, על יער פרא,
על כיכר התליינים,
על ריסי נשים בערב.

בערב עם הרוח הנודדת
לא נסע הרחק מכאן.
השקיעה נשאה בדרך
את סלי הדובדבן.

ערב, ערב, עיר ערבית.
אפרד מרחוב האבן.
אל עיני סוסים אביט,
כהביט אישה אוהבת.

כי הסוף, אחים, הוא אלם.
כי באוני הדממות.
כעיניים מול ההלך
הדרכים נעצמות.

עוד מקטרת נעשן,
על מפתן עתיק נשבה
את חיינו נישן
כתינוק נרדם בשבע.

רוח סער ועננת,
ריח יער ושנים.
בואי, בואי על משענת
בת שירי הנושנים.

הה, ימים יפי קומה,
סחרחרים משוק וקיץ,
מקרונות ומקמה,
משמלות ומברכיים...

מנתיבת אבק רועשת,
מרוכסי זמרה תלולים,
מן הרשע והרשת
של תוגות והתולים.

מה דבקתי בך, תבל,
שווא לפרוק אותך ניסיתי,
מה חיכיתי לך עם ליל,
כתלמיד לגימנזיסטית.

רק הטל הזה בחופן,
רק השיר הזה - עדי,
כי גם לי אדמו באופל
תפוחיך שבגיא.

כעלות נחשול זוהר,
גחת אלי לקרב ביניים.
בך גולגלתי כעיוור
ברחובות מלאי עיניים.

בך נותרתי קרע-קרע
על קוצי המחסומים,
של חמות, של עת - נמכרת,
של פגישות ופתאומים.

על העיר יונים עפות,
כל ימי שטים ביחד,
אור, ערים ומרצפות,
זרוע מניפה מטפחת...

ומפולת-ליל נתכת...
אדוני האדונים!
גוף נופל על אדמותיך...
על העיר עפות יונים.

מילים: נתן אלתרמן