איש זר

איש זר בא לעיר,

איש זר לעיר זרה.

יש בעיניו מבט זהיר,

הוא חוגר חגורה שחורה.

ברכבתחתית בלתי נראית

הוא מגיע לחדר סגור.

עוד מעט הוא יתחילאותת,

ואז יהיה הכל ברור.

שני מכשירי-טלפון בחדרו

משמיעים אנחה רחוקה מאד.

אבל הוא מעשן את סיגרו

ומשקיף סביבו בעיניים דומות

לאלה של זר אחר, קודם,

שבא גם הוא לעיר זרה,

והמון צודק, המון זועם,

בו ביום אותו לגזרים קרע.

עכשיו הוא יוצא אל מרפסתו

ומחזיק בידו להביור חדיש.

החושך ניצב לצידו ואיתו,

כי זהו חושך גאה ורגיש.

אבל ההמון שממול מואר,

וזהו אור חסרגישות.

ורק להביור בודד לכיכר

מטיל אש קרה, באדישות.

איש קר בא לעיר,

איש קר לעיר קרה.

יש בעיניו מבט מהיר,

והוא לגזרים לא יקרע.

הוא יפנה את מרפסתו

בצעד רונן, מרצונו הטוב.

החושך יהיה לצדו ואיתו,

בעת שפגיון בעצמו יתחוב.

ואז ההמון הצודק, הזועם,

יפנה לאיטו את הכיכר –

ולכן גם כותב-התסריט יתעלם

מן הרגע המר והנמהר

ויאמר לעצמו, שעיר זרה

עשויה להפך עוד לעיר מוכרה,

אמרק מצליחים איכשהו לצאת

מתוך בניניה חי או מת

מילים: דוד אבידן, לחן: ארקדי דוכין