מסכות

בסוף נופלות המסכות
והקמטים מסתירים הבעה
הזמן עובר, לא מרחם
הולך לאט נגדך

השחור והלבן מיטשטשים,
חסין מהחיים,
מעודף שמחה,
עם כל יום שעובר
אתה מודד את המרחק
בין הרצפה לבינך

וזמן משחק משחק זה חסר מנוחה,
זה הולך ונשחק,
כמה זמן נשחק משחק
זה חסר מנוחה, משחק ונכנע.

ולא מבין אתה מביט בו ורואה
את השנים עולות אבק, את השיבה
ורק פיסות של זיכרון אולי יסכימו
לספר
שהיה
מה
שהיה

מילים: טל גורדון