על סף בית המדרש

מקדש אל נעורי, בית מידרשי הישן!
סיפך אשר רקב שנית עלי ניקרה,
אראה שנית כתליך הנימלחים כעשן,
את סחי קרקעך, את פיח התיקרה.
מישנה חרבה חרבת מבלי באי מועד,
עלה חציר במסילתך ושביליך דשאו,
ארג העכביש על סיפונך רועד,
על גגך הניקרע בני עורבים יקראו,
אבן אבן תישמט ותוכה רסיסים,
עמודיך יתפלצון, כולך עומד בניסים.

בעפרך יתפלש ארון מאין תורה,
גוילים בלים וירוקים ירקבו בחבית,
נוגות בפרצות תצצנה קרני אורה
ואבלה כל פינה ובכתה כל זוית.
כותלי בית המדרש, קירות הקודשים!
מחבא רוח איתן, מיקלט עם עולמים!
למה כה תעמדו דומם וכנואשים
תטו צללים שחורים, צללים נאלמים?
הסר לעד אדוני מעל משואתכם
וטבעתם באבקכם ולא ישוב עוד אליכם?


כאבלים אילמים חרש תתאבלו
וביגונכם קפאתם קודרים, נעזבים
התזכרו כמוני את הימים כלו?
הלבניכם יצאוכם הינכם נעצבים?
הלא תשאלו לשלום אסופכם במרחקים -
שב הנני עתה מעמק העכור,
נמלטתי להגיד לכם כי גברו המכים,
נילחמנו כגיבורים, אך הוכנו אחור -
ואני יתום נידח, עולל טיפוחיכם,
אומלל, בוש ומנוצח שב שנית עדיכם.

ושנית, בית מדרשי, כפוף ראש כעני
ומשמים כמוך על סיפך אעמודה,
האבך לחורבנך, אם אבך לחורבני
האם לשניהם יחדיו אבך ואספודה?
הה! קינך משולח, גוזליך נעו נצו,
נגוזו כצל כולם בין העצים הגבוהים.
רבים אל ראשי הצורים נופצו
ובשדות אחרים עוד רבים טועים,
הימותו מות ישרים? או ימצאו מנוחה
בחיי נבלים ולעד ישכחוך?

לא אריתי יערות דבש על דרכי המסורר,
מאז הפרידתנו הרוח הרעה,
אבד ניצחי מאדוני, כל עולמי התפורר,
באו מים עד נפש - אך היא בם לא באה...
לא ריקם שילחתני מצילך השאנן-
מלאכיך הטובים שילחוני בדרך:
מחשבה פוריה, היגיון רענן,
לב שלם ובוטח עת תיכשל הברך,
אומנם יכול לי אויבי, כלי ריק היציגני -
אך היצלתי אלוהי - ואלוהים היצילני !

ואומר: רב לי לשבוע משטמה,
קיקלון ובושת תחת אהבתי,
הטרם ארא יד השקר רוממה?
מי לי שם? מה לי שם? אשובה למנוחתי.
נס אלוהים אמת בעפר לא אעולל,
לא אמכור בכורתי בנזיד עדשים,
בתרועת השקר קולי לא יתבולל,
מהיות כפיר בין כפירים איספה בין כבשים.
לא חוננתי במלתעות ובציפרניים -
כל כוחי לאלוהים, ואלוהים - חיים!

וכחומט המיתכנס בתוך קשקשותיו
אתבצר במיבצר הרוח בדממה,
חמוש בכלי נישקי אשמור דלתותיו -
למועד אתעוררה ואצא למילחמה.
אדוני על ימיני! הוא יחצוב רהב,
וברוח אל צבאות אגבר חיילים.
ראיתי הכפירים בתלתלי הזהב
שנפלו על הררי הצבאים חללים.
כל הבשר חציר, יבש כוחהו,
כי רוח אדוני נשבה בו - ואיננו.

לא הכות באגרוף את ידי לימדתי,
ובתירוש וזנונים לא כיליתי כוחי,
לשיר שיר אדוני בתבל נולדתי,
שיביי - שבי צדק, צייד מישפט מלקוחי.
זימרת נעים זמירותי - בפי כל הנשמה
למיקצה השמיים ועד קציהם,
כה תסול האמת מסילתה בדממה,
כן קולות אלוהים מתפוצצים מאליהם,
אין אומר, אין דברים, בלי נשמע קולם,
ודיברי אלוהינו יקומו לעולם.

גם שמי אשר מחו מסיפרם בגאון
על בלי גאלתיו בזימה ובדמים -
האחרון על עפר יקום ממשאון
ויהי חותם שדי בדברי הימים.
אז ידעו מי היה השב נזיר הלאומים,
שנדד עם צלוחית של פליטון בין זידים
ויזרוק ויז גויים רבים עצומים
ויטהר הרוחות ויבער השדים.
לא גרשם בקסמים, לא הדפם בנחש,
כי במקל ובתרמיל ובתפילת לחש.

לא תמוט אוהל שם! עוד אבנך וניבנית,
מערמות עפרך אחייה הכתלים,
עוד תבלה היכלות, כאשר בילית
ביום הרס רב, בנפול מגדלים.
וברפאי את מיקדש אדוני ההרוס -
ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוני,
והדף האור חשכת צילו הפרוש
ובעלות הענן ירד כבוד אדוני,
וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם,
כי יבש חציר, נבל ציץ - ואדוני לעולם!

מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: איתן הדר