אמא של רוזה

אני רואה אותך כמעט כל ערב
עומדת, ממתינה לאוטובוס.
עומדת סבלנית בצד הדרך
ובידייך שני סלים גדולים.

את קמת, ודאי, עוד בחמש בבוקר;
השארת בגדים ואוכל לילדים,
ורצת לאוטובוס, שהובילך
העירה, למקום בו את עובדת.

וכל היום ניקית שם רצפות,
משרד אחר משרד אחר משרד...
ושוב את ממתינה לאוטובוס.
את עייפה ודאי, ורעבה.

אני רוצה לשיר לך שיר הערב
רוצה לשיר לך שיר, אשה טובה.

מנין את מוצאת את כל הכוח?
מנין את מוצאת את התקווה?
לקום כל בוקר בחמש בבוקר.
לנסוע כך לעבודה, שעות?

לספוג עלבון מבעלת הבית.
לשוב כל יום הביתה הרוגה,
ולהתחיל הכל מהתחלה ‟
לרחוץ ולבשל ולכבס...

לתפור שרוול, וללטף לילד,
ולחייך לבעל החולה.
נכון, לקרוא עיתון אינך יודעת.
גם לא מכתב הבת מן הצבא....

אני רוצה לשיר לך שיר הערב.
אשה פשוטה, שקטה ועצובה.

איני תופש, איני תופש: כיצד זה,
במשכורתך הזו, העלובה
את מצליחה לגמור כך את החודש
ולהאכיל את כל המשפחה?

כיצד הולכים תמיד כל ילדייך
במלבושים יפים ונקיים,
כשזוג אחד של נעליים
עולה שבוע ספונז'ה לפחות.

והשולחן ערוך תמיד בסדר
ויש מספיק, גם אם אורח בא.
אני בטוח שהיית יפה,
אך בראשך זרקה כבר השיבה.

אני רוצה לשיר לך שיר הערב,
לשיר לך שיר תודה, אשה טובה.

הרבה שירים זמרתי כבר בינתיים
על ילדתך, על רוזה היפה.
אך איש לא שר עוד, איש לא שר עלייך
אשה פשוטה, עובדת, עייפה.

כשאת עומדת לך בצד הדרך
ואנו על הכביש חולפים-טסים,
היינו דווקא ברצון עוצרים לך.
רק הסלים... איפה אותם נשים?

אילו בתך עמדה שם, במקומך
היינו אז עוצרים לה, בלי ספק.
סלחי לנו, סלחי נא והביני.
את מבינה תמיד, אשה טובה.

אני רוצה לשיר לך שיר הערב.
רוצה לשיר לך שיר של אהבה...

מילים: דן אלמגור