בָּרֵךְ

ברך את האדם הנושא את מבטו אל אופק, אופק אי שם.
ברך את העולם הנוצץ לעומתו נוכח עז וקיים.
ברך את ההורים שכבר הבינו הדאגה בעורקיהם חלק מגופם
והגורים שרק השכימו ריח חלב נודפים.

מבין קרעי עבים ברך את קצות העשבים
עם משב הרוח הם קדים ורועדים
מצימאונם יגיע גשם
ואחר כך תבוא הקשת.

ואל תפסח על קצות העצבים החשופים
שאותם בלי הרף משייפים ומשייפים
פחד, תסכול וזעזוע,
אימה ממה שלא ידוע,
תקווה לתיקון, געגוע.

ברך את השקועים בעמלם היומיומי בשקט רב העוצמה.
ברך את הכמהים לניצוץ הפתאומי בלחש ובתחינה.
ברך את הכלה המתרגשת את עתידה היא מפקידה ואת כל כולה
ומשאלה של מבקשת חדר אחד שלה.

מילים: רחל שפירא, לחן: יוני רועה