שיר מן הסוף

בואי נלך עכשיו,
ישבנו כאן מעט, והנה
הזמן להיפרד כבר בא.
כמה נעים,
כל-כך קרובים
אני ואת
את תלכי לביתך
ואני לביתי.
רק הקרבה נותרה
אחרי שהמרחק
נפער לעד בינך וביני.

והזמן
שמרפא את הפצעים
הוא ששיכך את כאבנו.

איך זה אני ואת
פתאום כמו שני זרים, והנה
הבית מתפרק לאט.
איך אי-אפשר לומר
גם מילה רכה אחת?
הן היית יפתי
ואני - נערך
איך רק זרות נותרה,
וכל מה שקירב
נמוג, שקע,
כמו אבן כבדה.

והזמן
שמגלה את הקרעים
הוא שמפריד עכשיו בינינו.

עוד נשיקה אחת
באפלולית חצר
והליל סהור ומסוחרר כל כך
ככה עומדים
לבד,
צמודים,
אני ואת
כי רק את יפתי
ואני - נערך
כך זה יהיה תמיד -

והזמן
שמשטה באחרים
לא ישנה אהבתנו.

מילים: עלי מוהר