השיר הזר

אחיה המנורה ושנית אכבנה.
לחייו ומותו את הזמר אשאיר.
המלים חזקות. בכלובן לא תבכינה.
הדוקים הדוקים חרוזי השיר.

הוא שמע את קולך. הוא שמר צעדיך.
עריסה שוממה לך הניע, האם.
והאיר את עצבות חלונך וידייך
וקרא לך סיפור כבימינו ההם.

הוא ראת את העיר עירומה לפנות-שחר.
הוא עבר עם נרו בבתי-החולים
וליטף בבת-צחוק רחובות שנשכחו
ונישק את עיני סוסיהם הגדולים.

כי רחום ורב - כח היגע עד הנה,
כרע לכל עצב, בקש-הכה!
הך בעת שורותיו ככתבן תנגנה,
בזרות המתכת, בקצב הגא -

את נחשת ריסיו
בצבת ארימה,
אעננו לשוא: השבר וזעק!
הוא שקט ויפה.
דמעותיו בוכות פנימה.
הוא ממני ישר וחזק.

הוא ממני חזק! מגיניו הדהים
עד יאוש
לפני יקומו.
בצינוק משפתיו
נעקרו ודויים,
אך עליך, האם,
לא סיפר מאומה -

רק מילים נכריות את קוראה כאיגרת.
לו סלחי לי על קר החרוז הצלול.
על עלבון אהבה כה פשוטה ואכזרת
שהלבשתי לה כתנת משחק וצלצול.

זה השיר, אל בינה נשאתיו ואל גדל,
בנתיבת הנדודים הישנה,
משלחן אל חלון ומכותל אל כותל,
בין תמונות ועיניים כלות לשינה.

אל תראיהו כזר... הה, מה קל לעורר
את לבו
השואל - איך!
אן ידעת - כי תשבי לקראו לאור נר,
כל אות בו אלייך תחיך.

מילים: נתן אלתרמן