אהבת סטרדיבריוס

הוא נולד אל תוך האור. סטרדיבריוס הכינור.
זימרתו, זימרת ציפור, בתו וקשת.
על ארבעת מיתריו, הוא פרט את שיר חייו.
כל רואיו וכל שומעיו, הוכו בקסם.

אהבה ביקש תמורת שיריו.
אהבה שיש בה מן החסד.

הוא נשק הרים וים. הוא חבק את העולם.
את עצמו ביקש, אי שם, בקו השקט.

ויום אחד פגש בה, שם בדרך.
נפל בשבי יופייה של העוברת.
שאל אותה לשמה. ואל דמותה צמא.
נקשר אל לבבה. קיווה, זאת אהבה.

אהבה ביקש תמורת שיריו.
אהבה שיש בה מן החסד.

נשאה אל החופה. כף ידו בתוך כפה.
מידיה לא הרפה, תמיד קינא לה.

והיא ניגנה עליו בחום ולהט.
עיתים שפויה, עיתים כמשוגעת.
ולמגע ידה, נרעד ולא ידע,
את שילד היום, לפתע, כך, פתאום.

אז מן המנוחה הופיע גבר,
אשר כבש ליבה של הבוגדת.
בליל סופה וכפור, נטשה את הכינור.
עזבה את ניגונו. והוא, בעוונו.

נעלם אל תוך השחור סטרדיבריוס הכינור.
ונדמו הציפור וקו הקשת.
מיתריו שבקרבו, אז פקעו עם לבבו.
נעלמו, שיר הכינור וכל הקסם.

מילים: דודו ברק, לחן: יזהר כהן