רוח מנשבת

רוח מנשבת
על מיצחך וצווארך
למול הים.
רוח מדובבת
זיכרונות מעברך,
והוא קיים.

את ביקשת לשכוח,
אך הרוח מחזירה
תוגות וכיסופים
בעיקשות וכח:
כמו הים את הסערה
אל החופים.

כבר יורד החושך
וכוכב ראשון ניבקע
במרחקים.
מה קצר האושר
ולילות- המועקה
מב ארוכים...

את עודך זוכרת
(וריסיך שוב לחים
כמו אז, מדימעתך)
איך ניפנף עם ערב
בכומתת המלחים
לעומתך.

מה נותר ממנו
מן היום שבו נילקח
כגזר נחתם?
כשאומרים "איננו"
מתכוונים, וודאי לכך
שכל זה תם.

שחור - תלתל על מצח,
נשיקות קלות של רוך,
סיגריות ועשן.
ומאז - לנצח -
מחייך הוא לך מתוך
תצלום
ישן...

מילים: יוסי גמזו