אודות לואי אראגון
לואי אראגון (בצרפתית Louis Aragon; 3 באוקטובר 1897 - 24 בדצמבר 1982), משורר, סופר ועיתונאי צרפתי.
לואי אראגון נולד בפריז לאם שהרתה מחוץ לנישואים, ללואי אנדרייה- חבר הסנט הצרפתי שהיה נשוי. אמו של לואי אראגון סיפרה לו שלואי אנדרייה היה הסנדק שלו, והאמת נודעה לו רק בהיותו בן 19 שנה, כאשר התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם הראשונה. לואי אנדרייה לא הכיר בו כבנו, מה שהשפיע מאוחר יותר על שירתו של אראגון.
לואי אראגון היה חבר תנועת הדאדא מאז 1919, ויחד עם אנדרה ברטון ופיליפ סופו, ייסד את תנועת הסוריאליזם ב-1924. הוא היה אוהד המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ונעשה חבר מפלגה זו ב-1927. התנועה הסוריאליסטית אימצה לעצמה את רעיונותיו של הסופר הבריטי לואיס קרול, וב-1929 לואי אראגון תרגם לצרפתית את ציד הסנרק (יצירה דמיונית של לואיס קרול). ב-1930 ביקר אראגון בברית המועצות. ב-1933 החל להשתתף בעריכת עיתון המפלגה הקומוניסטית ל'אומניטה, ותרם למדור החדשות בקיצור. הוא נשאר חבר המפלגה הקומוניסטית כל ימיו, וכתב מספר פואמות פוליטיות ובהן מוריס טורז (לכבוד המזכיר הכללי של המפלגה).
בקונגרס הסופרים להגנת התרבות (1935), ארגון הפך ליריבו של אנדרה ברטון, ידידו לשעבר, בשל תמיכתו של ברטון בסופר ויקטור סרג' שהיה מתומכיו של לאון טרוצקי. יחד עם אנדרה ז'יד ורומן רולן השתתף לואי אראגון בעריכת כתב העת של הספרות הצרפתית להגנת התרבות, שפורסם על ידי אגודת הסופרים והאמנים המהפכנים שסביבה התקבצו אנשי רוח שהתנגדו לפאשיזם. עם פרישתו של אנדרה ז'יד ב-1937, הפך לואי אראגון לעורך הראשי של כתב עת זה, וב-1938 קרא לאינטלקטואלים להתייצב לצד הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.
ב-1939 אראגון נשא לאישה את הסופרת אלזה טריולה שאותה פגש ב-1928 ושהפכה למקור השראה לשירתו. הוא התגייס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וקיבל את אות צלב המלחמה בשל הצטיינות וגבורה בקרב. עם הכיבוש הנאצי עבר אראגון לדרום צרפת והיה חבר המחתרת הצרפתית יחד עם משוררים אחרים ובהם פול אלואר.
עם קץ המלחמה היה אראגון אחד ממנהיגיהם הבולטים של האינטלקטואלים הקומוניסטים. הוא תמך בעמדותיו של מוריס טורז מנהיג המפלגה, והצטרף לגינוי משטרו של טיטו ביוגוסלביה. ב-1950, לבקשת טורז, נבחר אראגון לחבר הוועד המרכזי של המפלגה. החל במרץ 1953 היה עורך השבועון לה לטר פרנסז (המוסף הספרותי של העיתון ל'אומניטה). אחרי מות סטלין, משנודע לו על משטר הדיכוי הסטאליניסטי, שינה אראגון את השקפתו הפוליטית, אם כי נשאר מנהיג קומוניסטי. ב-1956, בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבו הוקיע ניקיטה חרושצ'וב את פולחן האישיות של סטלין, השמיע אראגון דברי ביקורת נגד ברית המועצות. הוא היה מתומכי המרד ההונגרי שהתחולל באותה שנה. למרות זאת, קיבל אראגון באתה שנה את פרס לנין לשלום.
אראגון היה גם מוציא לאור שפרסם את ספריהם של מחברים צרפתים וסובייטים שהשתייכו לזרם הריאליזם החברתי בשנות החמישים, ואת ספריהם של מחברים רוסים ואחרים בשנות השישים של המאה העשרים. בתפקידו כעורך השבועון לה לטר פרנסז תמך אראגון ב אביב של פראג (ינואר - אוגוסט 1968) ובמרד הסטודנטים הצרפתים (מאי 1968). הוא הוקיע את הסטאליניזם ואת תוצאותיו השליליות במזרח אירופה. הוא פרסם את כתביהם של מחברים שהתנגדו למשטר הטוטאליטארי הסובייטי ובהם אלכסנדר סולז'ניצין ומילן קונדרה. למרות זאת נשאר אראגון חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית עד מותו.
ב-1970, אחרי מות אשתו אלזה, השתחרר אראגון מתפקידו כעורך המוסף לספרות של העיתון ל'אומניטה ושב למקורותיו הסוריאליסטים. במשך עשר השנים האחרונות לחייו פרסם את הנובלות אנרי מאטיס, רומן ו ברכות פרדה.
לואי אראגון נפטר בפריז ב- 1982 ונקבר לצד אשתו אלזה, באחוזתו שבחבל איל-דה-פראנס.
