דמדומי הערב

הנה הערב בא, ידיד פושעי העיר,
שותף לדבר פשעם, צועד זהיר זהיר,
השחק נאטם כתא, והאדם
הופך, באין שבעה לו, לטורף צמא-דם.

הו ערב, אהובו של מי שזרועותיו
תוכלנה להעיד: עייפנו ומוטב
לנוח מעמל, הערב מנחם
בריות אשר כאב טורפן ללא רחם,

מצן את להטו של איש מדע עקשן,
מניח לפועל, דוחק בו שיישן.
מנגד נעורים דמונים אכזרים,
גודשים את המרחב, כבדים כלבלרים,

טופחים בכנפיהם על תריס ועל כרכוב;
ונוכח אור סתור-רוח של פנס רחוב
נדלקת הפריצות, בוערת להכלים,
פוערת את בשתה כתל של נמלים,

טופפת, חשאית, בדרך עקיפה,
כצבא אויב לפני צאתו להתקפה,
רוחשת בקרבו של כרך ידוע-בוץ
כשם שבמעיים התולע ירבוץ.

ומן המטבחים בוקעת כבר שריקה,
בימות התאטרון פוצחות באנקה,
בתי-העינוגים לוקטים את קהלם:
זונות וסרסורים, זווג-עועים מושלם,

ושעת הגנבים יורדת על העיר,
הללו מתרבים בלילה הצעיר,
בנעם משדלים דלתות להפער-
ופילגשם לובשת מחלצות פאר.

בעת הזאת, נפשי, מוטב שתתכנסי,
ואל תטי אזנך לרחש המשיא-
בעת כזאת חולים אינם עומדים בסבל!
סביב לראשיהם נכרך הליל כחבל,

חורץ את גורלם: תהומה לעולם,
וקול חרחוריהם מלא את האולם,
הם לא ישובו עוד לשבוע מטובה
של פת ערבית חמה, מול נפש אהובה.

רבים מקרב אלה לא ידעו את טעם
מתקו של בית חם: הם לא חיו אף פעם.

מילים: שארל בודלר, לחן: מאור כהן