למות בירושלים

כשהעלו אותו על המוקד
שם, בכיכר העיר, בצהרים
וההגמון עמד עם החשמן,
ומעילם אדום, כמעילו של התליין.

כשאחזו בו לשונות האש
והוא עצם עיניו כלפי שמיים,
אז מלמלו שפתיו: "סליחה, אלי.
לשווא קיוויתי כל ימי
למות בירושלים
למות בירושלים.

וכשהגיע ר' זישה לשבעים
והילדים עזבו כבר את הבית,
מכר פתאום את רכושו הדל
ועם אישתו יצא, ובכיסו עשרים רובל.
וכל העיירה אותו ליוותה
עד ל"עירוב" ונפנפה ידיים.
והזקנים הביטו בקנאה
רב זישה בר מזל, יזכה
למות בירושלים
למות בירושלים.

וכהשמועה הגיעה לבגדד:
"המלאכים באים, לבני כנפיים" -
מכרו כל היהיודים את בתיהם,
עלו על הגגות,
המלינו, הם וילדיהם.
עמדו שם כל הלילה על הגג,
נושאים את עיניהם אל השמים.
קיוו, למול צחוקם של השכנים:
בזכות המלאכים נוכל
למות בירולשים.
למות בירושלים.

כשהמג"ד אמר פתאום: "זזים",
אז החייל חייך: אחרי שבועיים?
בערב הוא צלצל אל האישה:
"שינינו קצת כיוון,
נשקי בשמי את השלושה".
וכשאמרו לו" "כאן זה אבו טור" -
אמר: "בסדר. תחפשו על 'שתיים'"
וכשהוא רץ לעבר החומה
חשב פתאום כמה נפלא

לחיות בירושלים,
לחיות בירושלים.

מילים: דן אלמגור, לחן: נורית הירש