אהיה כאיש שנח בצל אילן

אֶהיֶה כָאִישׁ שֶׁנָּח בְּצֵל אִילָן,
שְׂבַע מִשׂחַק הַקֶּלַע וְהַקֶּשֶׁת;
קַן-תְּאֵנִים, צַמֶּרֶת-חֵן לוֹחֶשֶׁת
סוֹד עַל אָזנוֹ, וְהוּא תַחתֶּיהָ לָן.

לֹא יְנָעֵר עָנָף לְהַפִּילָן,
לֹא יְכוֹנֵן לַצַּיִד פַּח וָרֶשֶׁת:
רַק תְּאֵנָה בוֹגֶרֶת, הַפּוֹרֶשֶׁת
מִיִּחוּרָה, יִלְקֹט בְּיַד עַצלָן.

יִטעַם מִזֹּה – אִם דַּי לָהּ הֶאֱדִימָה;
אַך לֹא יִשֹּׁך עָמֹק, לִמצוֹא פְּנִימָה
עָסִיס טָמוּן, כִּי יִתיָרֵא מִמָּר.

יָרִיחַ – וְיִינַק מֵאֵד הַלֵּחַ,
בְּנַחַת, לֹא עָצוּב וְלֹא שָׂמֵחַ.
שִׁירוֹ הָיָה קָצָר – שִׁירוֹ נִגמָר.

מילים: זאב ז'בוטינסקי, לחן: נתן כהן