סופי

סופי לא נרדמת כבר חצי שנה בלילה,
גם השכטות לא עוזרות להילחם,
הבדידות הזאת תראו מה היא עושה לה,
סופי עוד שנייה נגמרת.

סופי מתרוצצת ברחובות למצוא מושיע,
רק שייקח, היא כבר יודעת מה לתת,
המשחק הזה מביס אותה כל פעם,
סופי עוד שנייה נפסלת.

היא נאנחת כי קשה לה,
הוא מזדרז למזוג לה סטלה,
היא מתכופפת כי נופל לה,
הוא מסתכל וזה עושה לה
צמרמורת מכף רגל ועד ראש
כשהיא שולפת את הליפסטיק המתוק,
בילדותה, היא מספרת, תמיד רצתה להיות זמרת,
מלחינה או בלרינה שברירית.
ואהבה כל כך לנסוע עם סבה על האופנוע
לראות את אמא על הבמה המרכזית.

סופי לא אוכלת, מספיקה לה הסיגריה,
הקפה מחזיק אותה שבעה שעות,
הגזרה הזאת זה כל שנשאר לה,
בסוף ישארו רק עצמות.

הוא לא יודע מה כואב לה,
היא מתקרבת כי יש רגע,
הוא ממהר לשלוח אצבע,
היא מפשקת, הוא נוגע.
צמרמורת מכף רגל ועד ראש,
היא לוחשת: כמה זה עושה לי טוב,
ובדרכם לשירותים כבר נפתחים הכפתורים,
נפתחים גם הברזים של הדמעות.
וכבר מזמן היא לא חושבת שתוכל להיות אחרת,
להיאסף כמו הזבל ברחובות.

מילים: גל תורן