שכנו של הבעל שם טוב

יום אחד אחזה בבעל שם טוב, עליו השלום,
סקרנות רבה.
מי יהיה שכנו לחדר בעולם הבא?
עצם את עיניו וכיוון את לבבו
והתשובה לא אחרה לבוא:
בכפר פלוני, צדיק, ושמו גדליה.

החליט הרב ללכת לצדיק,
לגור במחיצתו מספר ימים.
אחרי הכל, צריך להתרגל לגור יחד.
שכנים, או לא?

הלך הרב לכפר הנ"ל.
כפר קטן,
כל הסיפורים עוסקים בכפר קטן
אבל הכפר הזה היה באמת קטן.
כפר קטן. וליהודים? - אין סימן.

ניגש הבעש"ט לאיכר אחד:
"סליחה, אולי שמע היכן נמצא כאן
צדיק, רבי גדליה?"
"יהודי?, בכפר שלנו יש רק יהודי אחד
לא רב ולא צדיק. זפת. שם, בקצה הכפר שם הוא גר"
"זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק גדול!"

מה זה? בית משונה, מט לנפול.
כלבה גדולה ונירגזה
ואין אפילו מזוזה!
"מי שם?" - "רבי גדליה?" - "מי זה?"
ועל הסף - הזפת.
גוליית, עוג מלך הבשן.
כתפיים רחבות, ומתחתן כרס עצומה ומבקיעה.
צדיק גדול כזה עוד לא היה!


"מי אתה?"

"רבי גדליה?"

"זה שמי"

"רבי?!"

"שטויות. לא יודע אפילו צורה של אות.

אני עובד בזפת. מה אתך?"

"אולי אפשר ללון, פה אצלך?"

"ללון? אצלי? כאן?"

"רק ליום יומיים!"

"כאן לא מלון ואין לי כלום"

"תמורת תשלום..."

"תשלום?"

"חצי רובאל ליום!"

"חצי רובאל?" -

עוד מלומד שנשתטה תמיד אמרתי שללמוד אסור.

"אין לי מיטה!"

"אישן על התנור!"

"כן?! שם אני ישן!"

"על הרצפה איפוא!"

"אבל..."

"רובאל ליום!"

"רובאל? בבקשה,

כל הרצפה ‟ שלך!"


השחר בא. מן הרצפה

מציץ הבעל שם-טוב בעין אחת.

הזפת

פקח את העיניים, וקם.

בלי נטילת ידיים. בלי תפילה. בלי ברכה.

ישר -- לארוחה !!!

ואיזו ארוחה !!! יושב ואוכל, ואוכל.

כיכר לחם שלמה, הייתה? ‟ נעלמה.

ועוד כיכר.

צדיק מוזר...

ועוד כיכר נוספת בדרך לדוד, להרתיח זפת

ושוב, ללא מלה -- ישר לאכילה!

לא נטל. לא ברך. שוק על ירך!

כבשה שלימה היתה? -- נעלמה.

יושב וטורף, וטוחן, וטוחן.

"במה זכה להיות לי שכן?"


ובערב כנ"ל

ישב וזלל. "הוא בגן עדן?! איזה נס!
אם רק יניחו לו להיכנס הוא יחסל, תוך פרק זמן קטן, את שור הבר ואת הלוויתן!".


ולמחרת - אותו זפת! אוכל ואוכל ואינו חדל. אוכל וגדל וגדל וגדל...
נכון, אומנם, של"ווניק אינו חייב להיות רזה
אך לא נברא עוד ל"ווניק עם תאבון כזה!

"יש צדיקים נעלמים המתגלים רק
בשבת. אם אשאר פה עוד מעט...
עד יום ראשון..."
"תשכח מזה. לא בא בחשבון!
ובכלל..." - "עוד שני רובל?"
"שני רובל? בתנאי אחד - רק עד מוצאי שבת!".

שבת בבוקר והרב מציץ דומם:
אולי עכשיו? אולי הבוקר? קצת תפילה? איפה?!
הוא שוב כולו זלילה. הסעודה הראשונה לא תמה עוד ומגיעה - סעודה שניה.

אולי בסעודה שלישית, נראה במה האיש חסיד?"
אך זו נמשכת עד אין קץ. האיש עומד להתפוצץ. לא יאומן. הוא עוד רעב.
"שלא תשכח שאתה עוזב מיד אחרי הארוחה!" - "במה זכה? במה זכה?
אולי... אולי בזכות אבות?"

"אבי? זכות אבות?
אבי היה סמרטוטר פשוט. מלקט סחבות.
מעיל ישן פה, מכנסים טלואים שם.
מכפר לכפר, סמרטוטר.
וגם אני הייתי סובב אתו, כשהייתי ילד...


פעם,

בערב שבת, בתחילת הסתיו, ביער ‟

שני קוזאקים. עם צלב.

אמרו לאבא, אבא שלי: 'נשק!'

ואבא סרב.

'נשק יהודי מטונף, או שתיצלב'

ואבא סרב. אבא שלי. ואמר פשוט:

'אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט'

'נשק!' אבל הוא התעקש. אבא שלי.

והם קשרו אותו לעץ, והעלו אותו באש.

את אבא שלי. יהודי קטן. צנום.

סחבה. להבה קטנה כזאת.

רגע אחד, ופתאום כלום.

אבא שלי...


ומאז

מאז נשבעתי: לאכול. לאכול. לאכול.

לא לחדול. לגדול. לגדול.

כל החיים. בלי להפסיק. בלי להתבייש.

שאם, יום אחד יתפסו הקוזאקים גם אותי

ויעלו אותי באש -

זאת תהיה להבה!

לא ככה סתם, להבה קטנה ודי, כמו אבא שלי.

אני אבער לאט. אני אבער הרבה.

שיראו, שיראו את האש למרחקים.

עד קצווי עולם. עד סוף הגלות.

שיראו. שידעו

שיהודי אינו בוער ככה סתם בקלות."


"ואותו רגע"

כך אמר הבעל שם-טוב לתלמידו.

השגתי בהשגה רבה,

במה זכה זפת ושמו גדליה לעולם הבא.

"רק דבר אחד אני לא תופש"

אמר הרב הזקן -

"במה זכיתי אני להיות לו לשכן?"

מילים: דן אלמגור, לחן: עממי