ריגושים

הנה היא שוב בבית קפה, יפה עד בכי.
בכובע קש רחב תיתורת, ציורי.
בפוך נתנה עיניה. ובסומק לחי.
והוא, ממול יושב, צעיר ואבירי.

היא את הארבעים עברה, רואים עליה.
והוא, דומה, שלא ספר את השלושים.
פתאום אוקיינוס גבה גלים בתוך מעיה,
גואה, סוער בקצף גל וריגושים.

במראותיה,
הם עירומים יחדיו על סלע.
ובשבי הזיותיה,
את תשוקותיה הוא נושא לה.
בכיסופיה,
אהבתו הוא מגלה לה.
ובשבי חלומותיה,
תינוק של אושר הוא עושה לה.

היא משפילה טורי ריסים ומעפעפת.
ושוב מבט עיניה רץ אל מבטיו.
הוא משרבב שפתיים ומושך בחפת.
והיא הולכת שבי אחרי עיניו.

מן הפינה אז מגיחה עלמה בת חמד.
והוא כורך את זרועותיו סביב הילדה.
והם פורשים מן הקפה, פורשים בצמד.
רק היא חולמת עד היום, שם, לבדה.

במראותיה...

מילים: דודו ברק, לחן: לא ידוע