גדי מן ההגדה

הוא עמד לו בשוק, בין תיישים ועיזים,
וניפנף בזנבו
הקט כזרת.
גדי מבית עניים, גדי בשניים זוזים,
בלי קישוט,
בלי עינבל וסרט.

איש לא שם לו ליבו, יען איש לא ידע,
לא צורפי הזהב, לא סורקי הצמר,
כי הגדי הלזה
יכנס לאגדה
ויהיה גיבורו של זמר.

אבל אבא ניגש בפנים מאירים
וקנה את הגדי
וליטפהו על מצח...
זו היתה פתיחתו של אחד השירים
שיהיו מושרים עד נצח.

והגדי את יד אבא ליקק בלשון
ובחוטמו הרטוב נגע בה.
והיה זה אחי, החרוז הראשון,
שפסוקו הוא "דזבין אבא".

יום אביב אז היה והרוח ריקדה
ונערות צחקו במיצמוץ עיניים.
ואבא עם גדי
נכנסו להגדה
ועמדו להם שם בשניים.

ואותה הגדה כבר מלאה מהמון
ניפלאות ומופתים עצומים לגודל.
ולכן הם ניצבו על הדף האחרון
חבוקים
ודחוקים אל הכותל.

ואותה הגדה כה אמרה אז דומם:
טוב, עימדו לכם, גדי ואבא.
בדפי מהלכים העשן והדם,
על גדולות ונצורות שיחתי נסבה.

אך ידעתי כי ים יקרע לא בכדי
ויש טעם חומות ומדבר להבקיע,
אם בסוף הסיפור
עומדים אבא וגדי
וצופים לתורם שיזרח ויגיע.

מילים: נתן אלתרמן