ליל קיץ

דומיה במרחבים שורקת.
בוהק הסכין בעין החתולים.
לילה, כמה לילה! בשמיים שקט.
כוכבים בחיתולים.

זמן רחב, רחב. הלב צילצל אלפיים.
טל, כמו פגישה, את הריסים הצעיף.
במגלב זהב פנס מפיל אפים
עבדים שחורים לרוחב הרציף.

רוח קיץ שטה, עמומה. רוגשת.
על כיתפי גנים שפתיה נשפכות.
רוע ירקרק. תסיסת אורות וחשד.
רתיחת מטמון בקצף השחור.

והרחק לגובה, בנהימה מורעבת,
עיר אשר עיניה זוהב מצופות,
מיתאדה בזעם, בתימרות האבן,
של המגדלים והכיפות

מילים: נתן אלתרמן